פסק-דין בתיק ת"א 557-08

1.         ההכרעה בהליך זה היא בתביעות סותרות שהגישו לפקיד ההסדר שני אחים, דיאב עבד מוחמד סמאר (להלן: "דיאב") ומוחמד עבד מוחמד סמאר (להלן: "מוחמד"), בקשר לחלקה מס' סופי 9 בגוש 19576/טמרה  בשטח של 566 מ"ר (להלן "החלקה").

דיאב, ביחד עם בנו יוסף סמארה (להלן: "יוסף")  תבעו את החלקה בשלמות (והם יקראו להלן: "התובעים").

מוחמד תבע 107/566 חלקים מהחלקה בלבד, דהיינו 107 מ"ר (והוא יקרא להלן: "הנתבע").

בעקבות התביעות הסותרות הנ"ל, העביר פקיד ההסדר את הסכסוך לדיון ולהכרעת בית המשפט.

2.         בכתב הטענות שהגישו התובעים הם טענו כי אביהם המנוח של דיאב ומוחמד, עבד מוחמד סמאר ז"ל (להלן: "המנוח"), היה הבעלים של מקרקעין והוא חילק אותם בין ארבעת בניו: מוחמד, דיאב, סאלח עבד סמאר ז"ל ואברהים עבד סמאר ז"ל, כך שכל אחד מארבעת הבנים קיבל זכויות בעלות, חזקה ושימוש בחלק מהמקרקעין. לטענתם, בהתאם לחלוקה זו קיבל דיאב את חלקה 9 נשוא הסכסוך והוא בנה עליה בית. דיאב העביר את החלקה והבית  לבנו יוסף, המתגורר שם שנים רבות עם בני משפחתו ואף ביצע תוספות בניה שונות במהלך השנים.

לטענת התובעים בחלוקה הנ"ל קיבל מוחמד מאביו המנוח את חלקה מס' 23, עליה הוא בנה את ביתו , התגורר שם ובהמשך העביר את הבית שבנה ואת חלקה 23 לבנו, ראג'י סמאר (להלן "ראג'י").

לטענת התובעים הם מחזיקים ומשתמשים באופן בלעדי בחלקה מס' 9.

3.         בכתב הטענות שהגיש מוחמד הוא טען כי המנוח העביר את המקרקעין שבבעלותו לארבעת בניו, כאשר כל בן בנה על מגרש מסויים בית , והשטחים הלא בנויים שימשו בעיקרם לדרכים וכדרך גישה לבתים שנבנו.

מוחמד מאשר כי הוא בנה בית על חלקה 23, התובעים בנו על חלק מחלקה 9 ושני האחים האחרים בנו על חלקות מס' 5 ו- 6.

מוחמד טען כי המנוח לא קבע את גבולות המגרשים שנתן לארבעת בניו ולאחר שארבעת האחים בנו על המקרקעין שקיבלו מהמנוח, נשארו החלקים הלא בנויים בכל החלקות, ביחד עם חלקה מס' 36, דרך מעבר את הבתים.

החלק מחלקה 9 המשמש לטענת מוחמד כמעבר לביתו סומן על גבי מפה שצורפה לכתב טענותיו בצבע שחור (להלן: "החלק שבמחלוקת").

מוחמד טען כי חלקה מס' 36 , ביחד עם החלק שבמחלוקת בחלקה מס' 9 - שימשו במשך שנים כדרך מעבר בין הבתים שנבנו על ידי ארבעת האחים, כאשר חלקה 36 שימשה כדרך מעבר לכל האחים והחלק מחלקה 9 שבמחלוקת שימש את הנתבע כדרך מעבר לבית שבנה על חלקה 23.

מוחמד טען כי כאשר החלו הליכי ההסדר נודע לו כי עיריית טמרה מתכוונת לתבוע את חלקה מס' 36 ואת החלק מחלקה 9, ששימשו ומשמשות כדרך, ולכן תבע בהסדר רק את חלקה מס' 23. רק מאוחר יותר נודע לו כי העירייה תבעה רק את חלקה מס' 36,  הגיש תזכורת תביעה בקשר לחלק מחלקה 9 שבמחלוקת.

מוחמד טען כי החלק שבמחלוקת לא היה שייך לחלקה שבבעלות התובעים , התובעים לא החזיקו בשטח זה והוא שימש במשך כל השנים כדרך מעבר אל הבית שבנה על חלקה 23, והוא אף נוהג להחנות שם את כלי הרכב שלו, כל זאת ללא כל התנגדות מצד התובעים.

4.         בתאריך 13.4.07 הגיש ראג'י (בנו של מוחמד) נגד יוסף (התובע מס' 2) תביעה בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 1/07) ובה עתר לצו מניעה. בכתב התביעה טען ראג'י כי הם שכנים ודירותיהם נמצאו במרחק מטרים ספורים זה מזה , כאשר בין הדירות מפריד מעבר צר אשר משמש את ראג'י ובני משפחתו כדרך אל דירתו וכשטח חניה שלו. ראג'י טען כי יוסף החל לבצע עבודות חפירה הטעונות היתר בניה ללא היתר, במעבר בין שתי הדירות, לצורך יציקת קלונסאות לחדר מדרגות וכי העבודות וחדר המדרגות , ככל שיבנה, יחסמו  את דרך המעבר לדירתו.

בד בבד הגיש ראג'י בקשה לצו מניעה זמני, אשר ימנע מיוסף לבצע את העבודות בשטח שבמחלוקת.

5.         בהחלטת כבוד השופט י. פרידמן מיום 29.5.07  לא הוכרעה המחלוקת הקניינית ונקבע כי ראג'י "הוכיח לכאורה זכות מעבר ותו לא לכניסה הצפונית של דירתו, שאולי תעלה כדי זיקת הנאה מכוח שנים". עוד נקבע כי החלק שבמחלוקת לא שימש לצרכי חניה של ראג'י, אלא למעבר בלבד. כבוד השופט פרידמן צמצם את צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד עם הגשת ההליך, וקבע כי יחול כדלקמן:

"זכות המעבר למבקש עקב תוספת הבניה תשמש ברוחב מינימלי של 2 מטר בין הבניינים (ומבלי שהדבר יהווה הכשר לבנייה החורגת ממתווה ההיתר) ולא תיבנה הגדר הפונה אל בית המשיב (הגדר הדרומית, כשהאיסור הוא על בניית הגדר לכל אורכה בצד זה, ולו חלקית, על אף היותה כלולה בהיתר), ולא תפגע זכות המעבר הרגלית של המבקש או מי מבני משפחתו דרך השביל, והם יוכלו להוסיף ולעשות שימוש בשתי הכניסות לביתם; כאשר אני אוסר על המשיב או מי מטעמו להפריע לזכות המעבר הנ"ל".

6.         בתאריך 31.3.08 ניתן כל ידי כבוד השופט י. פרידמן פסק דין לפיו לנוכח הסכמת שני הצדדים, הפך צו המניעה הזמני נשוא ההחלטה מיום 29.5.07 לצו מניעה קבוע. נקבע שם: